In honor of Hanukkah, the Festival of Lights, we are publicizing this recently discovered manuscript of Rav Kook. Our profound gratitude goes out to our dear friend M. Didier Eliahu Senanedj for allowing us to publish this wonderful example of Rav Kook’s Torah scholarship. It takes the form of a letter, composed in London, 21 Tevet, 5679 [= 24 December, 1918], addressed to Rabbi Yehudah Newman. The letter mentions in passing Rav Kook’s friend, Rabbi Shemariah Menashe Hakohen Adler (author Mar’eh Kohen), and the nascent Jerusalem Organisation, founded by Rav Kook.
Rav Kook to Rabbi Yehudah Newman
Topic: Tosafot, Bava Batra 2a, s.v. Lefikhakh
אגרת הראי”ה קוק אל הרב יהודה ניומן
הנושא: בבא בתרא ב ע”א תוספות ד”ה לפיכך
בעה”י, כ”א טבת עטר”ת לונדון,
כ’ ידי”נ הרב החו”ב אבר”ך כמדרשו, מו”ה יהודא ניומן שליט”א,
שלו’ וברכה.
עד”ת בקושית התוס’ ריש בב”ת ד”ה לפיכך דל”ל טעמא בלא”ה הוא בחזקת שניהם כיון דאין חזית לכאן ולכאן, שהעיר ע”ז בקצה”ח דמ”מ אם יאמר אחד כולה שלי והשני יאמר חציה שלי יהי’ דינו שזה יטול רק רביע וכיון שהדין הוא שכופין את כ”א ל[י]תן החצי טענתו היא ודאית והעיר כ”ת בשם הרב ידידינו רש”מ נ”י,[1] עפ”ד תוס’ ריש ב”מ דבכה”ג הוי מיגו והא דל”א מיגו הוא משום דהוי מיגו להוציא. וכאן הו”ל להחזיק ועכ”פ לא להוציא דלא מחזקינן למוחזק את כ”א מהם. והנה להקשות ע”ד הקצה”ח בסברא זו אין מקום דודאי כיון דבאין חזית כלל הוחזק הדבר דהם של שניהם, הוי בכלל קול ופרסום. וקיי”ל דל”א מיגו נגד דבר המפורסם, כמבואר בכללי מיגו וכ”ה להלכה בחו”מ סי’ ק”נ ס”ה מעובדא דרבא ב”ש בב”ת דל”ג, לקוחה היא בידך ל”מ אמרת דהא נפק עלה קלא כו’, ואע”ג דלדעת פי’ אחרים אין הסוגיא מוכיחה שם ע”ז וכ”נ מד’ הרשב”ם דהאי קלא היינו עדות, מ”מ דעת התוס’ עצמם שם בד”ה לקוחה דכל טענה שאינה ברצון הטוב אין אומרים בה מיגו והיינו מיגו דהעזה אפילו במקום שנאמן עליה, א”כ ודאי שאין שייך לומר מיגו דאי בעי הו”א כולה שלי נגד הפרסום שע”י מניעת החזית מכאן ומכאן, וע”ד עיקר השימוש כאן במיגו, למ”ד דל”א מיגו להוציא י”ל דכמו שמהני שטרא אע”ג דהוא מיגו להוציא לפ”ד התוס’ ד’ ל”ב ד”ה והלכתא, ה”נ מהני בכל טענה שיש לצרף אותה אל המיגו, וכיון שמה שאין חזית לכאן ולכאן נחשב כהוכחה הוי ג”כ כשטרא דמצטרף לומר ג”כ מיגו להוציא, והי’ ראוי לומר בכה”ג שנאמן במה שאמר חציו שלי והוי כהא דמסייע לי’ שטרא דסלעים דינרין בפ”ק דב”מ משום דשתים לשון רבים הוי שתים. וה”נ סתם מה שאין בו חזית מסייע ליה, אלא דל”ש כאן מיגו כמש”כ משום דהוי נגד המנהג והמפורסם.
וידע חביבי שדבר ד’ אמת בפיו של הקצה”ח ז”ל וכיון לדבריו של אחד השרים הראשונים הרמ”ה ז”ל בחידושיו לבב”ת שכתב מפורש דהאי לפיכך אתא לאשמועינן דאפילו טען חד כולה שלי ואידך טען חציה שלי לא אמרי’ ביה האי דינא דמתני’ דבב”מ דאחד נוטל ג’ חלקים ואחד [נוטל רביע]
[עמ’ ב]
אלא המקום והאבנים דין אחד להם שהם של שניהם לעולם בכל גווני, וכשנדייק בד’ רמ”ה נמצא שם שאומר מפורש דבמקום שיש מיגו הי’ ראוי ל[י]תן הנאמנות למאן דפנינהו ברשותו, ולפ”ד צ”ל דגם עכשו אחר הלפיכך אם האי דפנינהו לרשותי’ אומר למשל שלשה רבעים שלי, דאי”ל מיגו דאי בעי אמר כולה שלי, אם אי”ל איזה מיגו ע”ז הי’ נאמן ונראה דס”ל לרמ”ה דמאן דפנינהו לרשותי’ חשיב מוחזק לגבי האי מילתא דמהניא לי’ מיגו ול”א מיגו להוציא הוא, והא דאמר דקמ”ל דל”א דינא דמתני’ דב”מ באחד אומר חצי’ שלי ואחד אומר כולה שלי שלא נדון כאן שאחד נוטל שלשה חלקים ואחד נוטל רביע, היינו אם כשמאן דפנינהו לרשותו אומר חציה שלי והשני אומר כולה שלי דמ”ד חצי’ שלי והיא ברשותו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ומשו”ה לא אמרי’ בי’ דינא דמתני’ דב”מ, אבל אם השני אומר חציה שלי ומאן דפנינהו לרשותו אמר כולה שלי, אין מי שאמר חציה שלי נאמן במיגו להוציא והי’ ראוי לקבל רק רביע, ובכה”ג קאמרה מתני’ דהוי של שניהן מטעם הלפיכך ונמצא שהדין דין אמת שבשני האופנים הוי דינא דמתני’ שהם של שניהם מטעמים חלוקים ועכ”פ צ”ל דרמ”ה לא חשיב לי’ מיגו דהעזה ורמ”ה לטעמי’ אזיל דבסוגיא דרבא בר שרשום פירש דה”ט דל”מ אמר לקוחה היא בידי מטעם קלא לא משום דהוי מיגו דהעזה כד’ התוס’, אלא משום דהוי בחזקת יתומין ואין מקבלים עדים שלא בפני בע”ד וקטן כשלא בפניו דמי, ומשו”ה אמר דמיגו מהני כאן להחזיק בחזקת היחיד במקום שאין זה מיגו להוציא, וע”ז ג”כ אזיל לטעמי’ דס”ל כד’ התוס’ בסוגיא דהיכא דקיימא ארעא תיקום דל”א מיגו להוציא.
והעיקר נ”ל דרמ”ה מודה דכולה שלי במקום שאומר חצי’ שלי הוי מיגו דהעזה וזהו דוקא ע”י מה שהוא מחוייב לבנות ג”כ, וזהו דילפינן מלפיכך, אבל בלא הלפיכך ל”ה כאן מיגו דהעזה לטעמי’ דל”א כד’ התוס’ דס”ל בכ”מ שאין הטענה טובה כ”כ הוי בכלל מיגו דהעזה כמבואר בדבריהם בהא דרב”ש, ומה שכ’ דבמיגו נאמן היינו מיגו דלקחתי ממך או שיוכל לומר שאינם שותפים כלל, וכה”ג, ואע”ג דגבי רבה בר שרשום לא מפרש מטעם העזה היינו דמסתבר לי’ דע”י קלא ל”ה העזה כ”כ דכמה קולות של שקר יש בעולם אבל מה שהוא קבוע במנהגו של עולם כשותפין שבונים מדינא את הכותל שניהם יחדו הוי העזה ממש כהעזה דאין אדם מעיז פניו בפני בע”ח, ונמצא שהי’ ספק שקול והייתי דן לומר כאן דינא דמתני’ דבב”מ אי לאו לפיכך. וקצרתי בדברים מפני הטרדא.
וע”ד עניני הסתדרותנו הקדושה[2] תחזקנה ידיו ועל כל מפעליו לטובה יתברך בכט”ס. וד’ ישמחנו בנאות ארצנו בשמחת תורת א”י כנה”י ונפש ידי”ע דוש”ת באה”ר
הק’ אברהם יצחק הכהן קוק
נראה שהכוונה לר’ שמריה מנשה הכהן אדלר (בעמח”ס מראה כהן) שהרב קוק היה בידידות הדוקה איתו בזמן שהות הרב קוק בלונדון במלחמת העולם הראשונה.
[הכוונה ל”הסתדרות ירושלים” שהתארגנה בעת ההיא.[2