ארבע העבודות על-פי סוד:
עבודת קבלה
(מאמר לראש חודש מנחם אב ה’תשע”ט—יום השנה של אהרן הכהן)
בצלאל נאור
“והקריבו”—זו קבלת הדם.
“בני אהרן הכהנים”—שתהא בכהן כשר ובכלי שרת.
(זבחים יג, א)
בכהן כשר ובכלי שרת—
פירש בקונטרס, כלי שרת—בגדי כהונה.
וקשה, דהא נפקא לקמן בפרק שני [יז, ב] מקרא דאין בגדיהם עליהן, אין כהונה עליהן, והוו להו זרים, ואפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה?
ויש לומר, דאי לאו גזירה שוה דהכא, הוה אמרינן מה שהקפידה תורה אמחוסר בגדים, היינו היכא דכתיבי בגדים, וגבי נתינת אש וסידור איברים לא הוה בעינא בגדים מכהן בכיהונו, אלא מדגלי רחמנא גבי קבלה גזרה שוה, ילפינן בכל דוכתא דהכהן הוי בכיהונו.
(תוספות)
רש”י פירש “כלי שרת” היינו בגדי כהונה. אמנם יעויין ברמב”ם, הלכות מעשה הקרבנות ה, א: “כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים, ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וכל הזבחים קיבול דמן בכלי שרת ביד כהן”. כנראה שהועתק מהך הלכתא “שתהא בכהן כשר ובכלי שרת”, כלומר כלי הקיבול הוא “כלי שרת”.
שבתי וראיתי שמפרשי הספרא,[1] נחלקו אף הם במהות “כלי שרת”. הראב”ד והמיוחס לר”ש משאנץ פירשו (כמו רש”י) שהכוונה לבגדי כהונה, ואילו רבינו הלל פירש (כמו הרמב”ם) שהכוונה לכלי הקיבול, כלומר המזרק, שיהא כלי קודש ולא כלי חול.
*
ועל דרך סוד, כבר ביארנו במקום אחר[2] שארבע העבודות מקבילות לארבע אותיות שם הוי’ ב”ה: שחיטה כנגד האות י’, קבלה כנגד אות ה’, הולכה כנגד אות ו’, וזריקה כנגד אות ה’. יעוש”ב.
ובעולמות: שחיטה כנגד עולם האצילות, קבלה כנגד בריאה, הולכה כנגד יצירה, וזריקה כנגד עשיה.[3]
ומדברי התוספות הנ”ל אנו למדים מוצא דבר שהבסיס לדין “בכל דוכתא דהכהן הוי בכיהונו” הוא עבודת הקבלה.
ויש להתבונן בזה: למה עבודת הקבלה היא כל כך יסודית ויחודית לכיהון הכהן?
יש להקדים את דברי התוספות שלהי מנחות (קי, א) ד”ה ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן: “…יש מי שאומר, נשמותיהן של צדיקים…והיינו דאמרינן בשמונה-עשרה [=ב’רצה’] ‘ואשי ישראל'”.[4]
ועיין חגיגה יב, ב: “זבול, שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן”. ועיין זבחים סב, א: “ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו”.
מכיון שנשמותיהן של צדיקים גזורות וגנוזות מתחת כסא הכבוד, וכסא הכבוד בבריאה (עד שמכונה עולם הבריאה “עולם הכסא”), כנראה שגם המזבח שלמעלה, עליו מקריב מיכאל כהן גדול נשמותיהן של צדיקים, בנוי בבריאה. וכאמור, קבלה בבריאה, ושם מתחילה “מצות כהונה”.
וביתר עומק, דוקא מבריאה ולמטה (“מקבלה ואילך”) מתחיל ענין הכלים (“כלי שרת”, “בגדי כהונה”) כשהם לעצמם בתור ישות נפרדת כביכול, כדברי ההקדמה לתיקוני זוהר:
עשר ספירות דאצילות, מלכא בהון, איהו וגרמיה חד בהון, איהו וחייו חד בהון, מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה, דלאו אינון וחייהון חד, לאו אינון וגרמיהון חד.
וכמבואר באגרת הקודש לרש”ז מליאדי:
איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד בהון. (פירוש, עשר ספירות דאצילות, “חיוהי” הן האורות, ו”גרמוהי” הן הכלים, שכולן אלקות, מה שאין כן בבי”ע [=בבריאה, יצירה, עשיה] כו’).[5]
כך בעולם הבריאה מתחיל באמת ענין הכלים ומצות “כהונה”, שהכוהנים שלוחים הם, “שלוחי דרחמנא”,[6] והשליחות היא התלבשות האלקות בכלים, בכלי שרת, בבגדי כהונה, כמו שנתבאר לעיל. וזהו ענין מיכאל הכהן הגדול המקריב על-גבי המזבח למעלה.
*
ויומתקו הדברים על-פי דברי רש”י כאן ד”ה כשהוא אומר כו’ זו קבלת הדם: “כדאשכחן קבלה בעולת סיני [שמות כד, ו] ‘ויקח משה חצי הדם וישם באגנות’…”[7]
ויעויין רש”י שמות כד, ו ד”ה ויקח משה חצי הדם—”מי חלקו? מלאך בא וחלקו”.
וזה לשון המדרש, ויקרא רבה ו, ה: “בר קפרא אמר: מלאך ירד מן השמים בדמות משה וחילקו”.
ובפירוש ידי משה: “משה הוא ראשי-תיבות מ’טטרון ש’ר ה’פנים אשר היה זה המלאך”.
וכן כתוב בהיכל הברכה לגה”ק רי”א מקאמארנא על פסוק זה, ד”ה באגנות: “ומלאך זה מטטרון, וסימנך ב”פ [=שתי פעמים] חצ”י הד”ם [314] עולה מטטרו”ן [314], והבן”.
אולם ידוע שמט”ט ביצירה, ולדרכנו אין מלאך זה אלא מלאך מיכאל המקריב נשמותיהן של צדיקים בבריאה.[8]
ומה נעים שפרשה זו, המשמשת יסוד לדין קבלה בכלי (זבחים צז, ב), ונקודת-החיבור בין המזבח הבנוי למטה והמזבח הבנוי למעלה, עליו מקריב מיכאל “כהנא רבה”, ירד בה מלאך ממרום תיכף לעבודת קבלת הדם. כך לנוסח הקצר של רש”י בחומש, “מלאך” ותו לא. ועל אחת כמה וכמה לנוסח המלא של המדרש ויקרא רבה—”מלאך בדמות משה”—נתהדק הקשר בין אראלים ומצוקים.[9]
*
ונסיים בנגלות. לכאורה אינו מובן למה נקט רש”י דוקא “עולת סיני”, היו שם שלמים גם כן, כדאיתא לקמן בגמרא זבחים צז, ב: “‘לעולה’, כי עולה, מה עולה טעונה כלי, אף כל טעונה כלי. מאי כלי? אילימא מזרק, בשלמי ציבור נמי כתיב בהו ‘ויקח משה חצי הדם וישם באגנות’ [שמות כד, ו]”. וכן מבואר בחגיגה ו, א שהיו שם גם שלמים גם עולות.[10]
אמנם בירושלמי מצינו שיטת מאן דאמר שלא היו בסיני כי-אם עולות בלבד, אך יהיה דחוק למדי להעמיס את שיטת הירושלמי בפירוש רש”י. זה לשון הירושלמי מגילה א, יא:
ר’ לעזר ור’ יוסי בן חנינה. ר’ לעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, ר’ יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח…
התיב ר’ לעזר לר’ יוסי בן חנינה, והא כתיב “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים” [שמות כד, ה]? [“וקודם מתן תורה הוה בה’ בסיון”—קרבן העדה.]
מה עבד לה ר’ יוסי בן חנינה? שלימין בגופן בלא הפשט ובלא ניתוח. [“שלימין בגופן היו העולות, בלא הפשט וניתוח, וכולן עולות היו”—פני משה.]
ועוד לאלוק מלים.[11]
*
נמצינו אומרים שבברית סיני, עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה, ונכרתה הברית בין הקב”ה וכנסת ישראל, וכורתי הברית התחייבו, מצד הקב”ה התחייבות שמלאך מיכאל, כהנא רבה, שלוחא דרחמנא, יקריב נשמות ישראל על גבי המזבח הבנוי למעלה, ומצד כנסת ישראל התחייבות להיקרב על-גבי המזבח הבנוי למעלה, בתורת עולה תמימה, דורון לפני המלך—”אשי ישראל”.
ספרא, ויקרא, פרשתא ד, אות ד.
בספרי אמונת עתיך, ירושלים תשמ”ז, עמ’ קט.
יש להעיר שבספרו משכני עליון, רמח”ל התווה את האדריכלות הרוחנית של בית שלישי, מהחיל בעולם העשיה ועד קודש-הקדשים “העולה באצילות”. ראה משכני עליון, הנדפס בגנזי רמח”ל, ערך הרב חיים פרידלנדר (בני-ברק, תש”מ), עמ’ ריג, הערות 107-105, של הרב יוסף ספינר.
הרב יוסף יצחק ליפשיץ, שצייר את תבנית הבית (בעמ’ ר-רא), כתב לי שבזמנו הוא ועמיתו הרב משה דביר כתבו פירוש ומקורות, וחבל על דאבדין.
[4] ראה ט”ז, או”ח סימן קכ.
[5] רש”ז מליאדי, אגרת הקודש (החלק הרביעי של ספר התניא), ריש פרק כ.
[6] יומא יט,ב; קידושין כג, ב; נדרים לה, ב.
למרות שעצם עבודת הקבלה לא נלמדה מעולת סיני אלא מ”והקריבו” כאשר הבהיר רש”י (משום דקס”ד “קבלה לא צריך מאהל מועד ואילך” ונשתנה דינו, על דרך שנתחדש דין הפשט וניתוח מאהל מועד ואילך, ראה חגיגה ו, ב), אמנם קבלת הדם בכלי נלמדה מעולת סיני. ראה להלן זבחים צז, ב.
אמנם “ביצירה הוא מדור המלאכים, כנודע” (עץ חיים, שער מז, פרק ג). וכן בספר התניא, ריש פרק לט: “מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, ומדור המלאכים בעולם היצירה”. אמנם עיין בהגהה שם: “והיינו בסתם מלאכים, אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה…” ולפי ההגהה אולי ניתן לומר שמיכאל, בשעה שמקריב נשמותיהן של צדיקים, בעולם הבריאה. וצ”ע.
שבתי וראיתי ברעיא מהימנא, תרומה (קנט, א) שמפשר בין שתי שיטות (מדרשים חלוקים) שלפי מסורת אחת מט”ט הוא “כהנא רבא”, ולפי מסורת אחרת מיכאל הוא “כהנא רבא”. וליישב את הסתירה, מסיק הרע”מ: “תרין משכנין אינון…תרי כהני אינון”.
וכשם שיש מדרשים חלוקים לגבי “כהנא רבא”, כך ישנן אגדות חלוקות לגבי “שר העולם”. יש מזהים אותו עם מט”ט (ראה תוספות, יבמות טז, ב ד”ה פסוק זה שר העולם אמרו). ואולם בפרקי דרבי אליעזר, ריש פרק כז: “מיכאל שרו של עולם”. וראה הגהות הגרד”ל שם, אות ד.
וכן מצינו שנחלקו לגבי זהות המלאך עליו נאמר “הנה אנוכי שולח מלאך לפניך” (שמות כג, כ) “כי ילך מלאכי לפניך” (שמות כג, כג), שלפי דעת ראב”ע, רבינו בחיי (בשם רבינו חננאל) ובעל הטורים הינו מיכאל (מלאכ”י אותיות מיכא”ל), אמנם בסנהדרין לח, ב: “זהו מטטרון, ששמו כשם רבו”, העתיקו רש”י (שמות כג, כא ד”ה כי שמי בקרבו): “מטטרו”ן בגימטריא שד”י” .
ולאחרונה, בספר בית יש”י: דרשות (ירושלים, תשס”ד), סימן א (עמ’ י-יא, הערה ז), מו”ר הגר”ש פישר שליט”א “גלייה לדרעיה ונפל נהורא”, מערכה שלימה על מיכאל ומט”ט. יעוש”ב.
[9] על-פי כתובות קד, א. פירש רש”י ד”ה אראלים ומצוקים: “מלאכים וצדיקים מצוקי ארץ”.
ראה רש”י חגיגה ו, א ד”ה ישנה לפני הדיבור: “קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב ‘וישלח את נערי בני ישראל’ [שמות כד, ה]”. וד”ה ראייה נמי ישנה לפני הדיבור: “דעולה נמי הוי התם”.
על דרך הסוד, ה”שורש” למעלה ל”קבלה” הוא קרבן העולה. וכך נאמר במדרש הנעלם, זהר חדש, פרשת נח (כא, א): “הרקיע הנקרא ‘זבול’…זכתה [=הנשמה] לעלות, נכנסת שם באותם השערים, ומשבחת להקב”ה בבית המקדש אשר למעלה, ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן. אמר רבי יצחק לרבי חייא: מה קרבן הוא זה? יכול לומר כשאר הקרבן? אמר רבי חייא: הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך”.
ועיין זבחים ז, ב: “ואמר רבא, עולה דורון היא…שמע מינה, דורון הוא”. וזה לשון התוספות ד”ה עולה דורון היא: “אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש, אלא אחר שכיפרה התשובה על העשה, היא באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך וריצהו על-ידי פרקליטין, וכשבא להקביל פניו, מביא דורון בידו”.
כך “דורון” שם נרדף הוא לקרבן העולה.